<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ו</h1>
<h2>דף סד.</h2>
עוד זאת אדרוש להשכילנו על דין שליש, אם נאמן בדבריו בלא שבועה או דווקא בשבועה. כי בא לידינו מעשה, ראובן תבע לשליש לדין, ואמר, אני ושמעון המרינו יחד על שאמרתי על שמעון שחילל השבת, ואמרתי שראה לוי את החילול, ושמעון אומר, לא היו דברים מעולם וחלילה שיודה לוי לדבריך. והנחנו שנינו ערבונות של זקוק בידך, שאם יאמר לוי כדבריי שתתן לי הערבונות (תנם לי) ואם לא יודה שתתן לו הערבונות. הנה הודה לוי כדבריי, הנה אני זכיתי לערבונות, תנם לי כאשר האמנתיך. השיב השליש, לא כן, אך אתה אמרת שתמצא שני עדים ולא מצאת כי אם אחד, והנה זכה שכנגדו (בערבונם) [בערבונות]. ויען ראובן, לא אמרתי שני עדים, כי אם בעד אחד תליתי הדברים. ואתה כופר בתנאים, בעבור כי שמעון הוא קרובך בן דודך. וניכרין דברי אמת, כי היית רוצה להשיב לי ערבוניי רק אילו הייתי מניחך להשיב לשמעון ערבונו.
ועתה נ"ל לפי פסק ר"ת בספר הישר ולפי פסק רבינו זקיני בסיפרו דפסקו דשנים שהמרו דלא הוי אסמכתא, כההיא דהילל בפ' במה מדליקין [ל"א ע"א]. וטעמם משום דעל ספק גמרו ומקנו אהדדי, שיודעין מתחילה בברור שירויח האחד ויפסיד האחד. אע"פ שקצת קשה לי עלייהו מההיא דנזיר דמייתי עליה בסנהדרין [כ"ה ע"א]. מכל מקום לפי דברי[הם], כיון דאינה אסמכתא, נראה בעיני שאין נאמן השליש אלא בשבועה. ולא שמעתי מרבותיי שהיו פוטרין שליש משבועה, בכל מקום אדם נשבע להכחיש (העד) [התובעו]. כיון שהשליש (שדהו) [שלישותו] בידו נשבע, אע"פ שאינו בעל דינו ממש, אעפ"כ הרי הוא ככל (הנשבעין) [הנתבעין] ונפקדין, שמוציא מהן עליו הראייה, מכל מקום נשבע שבועת היסת. והא דאמרי' בפ' התקבל גט [ס"ד ע"א] גבי שליש, דהא הימניה, יש לפרש הימניה בשבועה, שכל הנפקדין הימנינהו נמי ודווקא בשבועה, כדאמרי' בפ' המפקיד [ל"ו ע"ב] את מהימנת לי בשבועה והיאך לא מהימן לי בשבועה. וגרסי' נמי [ב"מ ק"י ע"א], (עדיס) [אריס] אומר למחצה ירדתי ובעל הבית אומר לשליש, מי נאמן. רב יהודה אומר בעל הבית נאמן, פי' בשבועה. ומיהו הילכתא כרב נחמן דפליג עליה, וכן פסק בשערי רב האי גאון. ובפ' המוכר את הבית [ע' ע"ב] גרסי', מהימן קאמינא בשבועה. שאם באת להאמינו בלא שבועה יש לחוש דילמ' יעשה קנוניא עם אחד מהם ויפטור בלא שבועה, הילכך רמינן עליה שבועה כי היכי דלודי האמת, וכ"ש הכא שהאחד קרובו שיש לחוש לקנוני'. וממורי אבי שמעתי ששליש נאמן ובשבועה, וגם מורי הר' משה מעיד כי כן ראה מעשים בימי הזקנים. כי שבועת היסת בכל מקום להפיס דעת התובע. וודאי אם התנה כדין התנאים להיות נאמן בלא שבועה נאמן, דתנן [ב"מ צ"ד ע"א], מתנה שומר חנם להיות פטור בלא שבועה. ונראה דשליש בעוד שלישותו בידו כי הך עובדא ונאמן בעל המקח כשמקחו בידו דין אחד להם, דגבי הדדי מיתניין בתוספ' דבב' מציעא [פ"א ה"ו], וגבי בעל המקח דבר תמוה לומר שלא היה יכול להשביעו, לי מכרת ולא לחבירי. ואפי' אם תאמר ששכח (גרסי') [נראה] שישבע שאינו יודע אי מדעתיה אי בעל כורחי', לפי גירסת הספרים ולא ידע, ולא גרסי' ולא ידעי'. וכי תימא מהימן שליש בלא שבועה מטעם דאין אדם חוטא ולא לו, מה שאין כן בנפקד שמתכוין לתקנתו, הא ליתא. חדא, שמא יעשה קנוניא וחוטא לו. ועוד, כשמוסרין ראובן ושמעון לשליש ואומר כל אחד, אם לא אקיים דבריי תן לחבירי הכל, הרי הוא כאומר מנה לי בידך שמסרתי לך מידי תניהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, וכי התם יפטר בלא שבועה. וכי תימא התם לא הימניה בין שניהן מעיקרא, יש ללמוד כמו בעל המקח לא האמינוהו לשם שלישות מעיקרא ואפ"ה מדמהו בתוספתא לשליש ותני בתוספתא [שם] שליש נאמן, זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן. ופי' רבותינו אפי' אינו אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה. ומסיים התם, אימתי בזמן ששלישותו בידו, אבל אין שלישותו בידו הרי כאחד מכל אדם. וכי היכא שאינו אומר כדברי שניהן נאמן בלא שבועה. אלא על כורחי' כל שלישותו אינו נאמן אלא בשבועה. ותו אם נאמן שליש בלא שבועה מטעם אין אדם חוטא ולא לו, א"כ יצא שלישותו מתחת ידו נמי להימני'. ואם מטעם שתפוס, נפקד נמי ליהמניה בלא שבועה. וא"ת הכא איכא תרתי לטיבותא, אין אדם חוטא ולא לו וגם שתפוס, יש להשיב ממקחו בידו כדלעיל, דלא הימניה מעיקרא ומדמינן לשליש. ונראה ששליש כמו שליח ביניהם להוליך חפץ לפלוני על תנאי כן וכן, ואפי' החפץ בידו עדיין, ואפי' במקום ששייך לומר הולך כזכי דמי, וזה תבעו לשליח לדין, ואמר שמעון שאתה חפץ לשנות בשליחותי ולא אמרתי לך כך אלא כך, והשליח אומר לא כך היה, שצריך לישבע. ובפ"ב דקידושין [מ"ג ע"ב] גרסי', והשת' דתקינו רבנן שבועת היסת וכו', משמע דבדבר קל הצריכו חכמים שבועה להפיס דעת התובע. ולא שנא אם עשאתו שליש בינו (לבינה) [לבינם] והם מודים בשליש' אך לא מודים בתנאים, או אם התנאים היו בינו (לבינה) [לבינם] ובפני עדים מסרו לו השלישות על תנאים שאמרנו לך בינינו לבינך ולא שמעו העדים התנאים, נשבע. וכ"ש אם שמעו העדים גם התנאים אך שכחום, שלא האמינוהו מתחילה אלא לעדים, שצריך לישבע. אם שגיתי הדריכני באמתך ולמדני. אבי העזרי.
ואחר זמן גדול מצאתי סעד לדבריי בתוספ[ו]ת של סנהדרין פ' זה בורר שהוסיף רבי' משה מרינשבורק לפני רבי' יב"א, וזהו לשונו. כללו של דבר, כל שבידו דבריו קיימים, נר' לר' דאפי' שבועה לא בעי. דיש אומ' גבי שליש דאמרי', נאמן השליש לומר, וגם הדיין וגם בעל המקח נאמן לומר פלוני לקחו ממני ולא אתה, במסכת' קידושין [ע"ג ע"ב], וטעמא לפי שהוא בידו ויכול ליתן לכל מי שירצה, ומיגו דיכול לומר לא היו דברים מעולם. ואומר דאפי' שבועה לא בעי ונאמן. אבל ר' אומר דלאו מילתא, שאם היה טוען לא היו דברים מעולם היה צריך שבועה, השתא נמי כשאומר של פלוני הוא צריך שבועה, שאם לא כן אתי לאיערומי ויעשה קנוניא עם חבירו, כיון שיפטר בלא שבועה, הילכך צריך שבועה. ומיהו הכא ודאי אין צריך לישבע, שהרי אם היה רוצה לא היה מודיעו אלא לזה היה נותן בלא ידיעתו, וכמו משיב אבידה הוא. ואם טען שלי הוא, בהא לא ידע ר' מה היה דינו. אע"ג שכמו כן היה יכול ליטלם, מכל מקום עכשיו שהודה לא יהא נאמן שהוא שלו. ולב ר' נוטה לומר שהוא נאמן. אך בתשוב' ר"ת ראיתי עניין אחר, והנה לשונו. על דברי ראובן ששלח בתי נפש ביד שמעון ליתנה ללוי. טען ראובן כי ציוהו שלא להחזיר הבתי נפש עד שיתן לו לוי ב' זקוקין, ושמעון טוען לא צויתני. ועוד תבע ראובן לשמעון טענת ודאי וברי כי קיבל ב' זקוקין מלוי, ושמעון משיב לא היו דברים מעולם. נ"ל כי אין בזה שבועה על שמעון, דאמרי' (בהמקבל) [בהאומר התקבל, ס"ד ע"א], הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן (לשניהם) [משניהם]. זה אומר כך וזה אומר כך, שליש נאמן. ולא מצינו שבועת היסת אצל בעל דין, דשליש כבעל דין הוי, ולחוטא ולא לו לא חשדי' ליה. והא דאמרי' בהאיש מקדש [מ"ג ע"ב] גבי שליח נעשה עד, והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע[י] הני דיהבינ' ליה, התם ההיא שבועה משום לוה שאומר לא פרעתם לו אלא עיכבתם, אבל אם אמר לוה, על מנת כן נתתים לך, ליכא שבועת היסת, דהא הימניה, ואין אדם (טוענו ברי דהאיכ') חוטא ולא לו. אבל אם רוצה ראובן להשביע את שמעון שקיבל הב' זקוקין, יכול להשביעו, אם בטענת בריא טוענו, דהא איכא דררא דממונא, ואם ירצה שמעון יהפכנה. אבל שתי שבועות שכתבתם איני רואה, שאם כן אין לך שמעביר חבית [לחבירו] ממקום למקום, שכל שעה יטיל עליו תנאים וישביענו, ואין להוסיף עליו שבועת היסת. ואע"ג דאמרי' בהאומר התקבל גט [שם], (מיהא) [מי קא] נפיק גטא מתותיה ידיה דליהמניה, התם דשוייה שליש. ותשובה זו השיב ר"ת עם שאר תשובותיו לחכמי רינשבורק. ואני אשר עם לבבי כתבתי למעלה.
